בית־הכנסת הישן־חדש של פראג נבנה בשנת 1270 והוא נחשב לבית־הכנסת הפעיל העתיק ביותר ביבשת כולה. בעבר היה זה "בית הכנסת החדש" – "נוֹי שׁוּל", להבדיל מבית הכנסת הישן – "אָלט שוּל", שכבר איננו קיים ובמקומו ניצב כיום בית הכנסת הספרדי. במאה ה־16 החלו נבנים ב"עיר היהודית" (כך נקרא אז הרובע היהודי) בתי כנסת חדשים, וכך "בית הכנסת החדש" הפך ל"בית הכנסת החדש־ישן". פרשנות מחוכמת יותר לשמו של בין הכנסת "אלט־נוי" גורסת כי המדובר למעשה ב"בית כנסת על־תנאי" (כאשר ההגייה האשכנזית של "על תנאי" דומה ל"אלט־נוי") – בית הכנסת שניצב כאן בגולה על תנאי, רק עד שתסתיים הגלות, ועם ישראל ישוב למולדתו (כמאמר חז"ל: "בתי־כנסיות בבבל – על תנאי הם עשויים"). אולם נראה כי מדובר במשחק מילים מאוחר שהומצא בדיעבד ותו־לא. מן הבחינה האסתטית והאדריכלית הוא אולי המשמים שבין בתי הכנסת של פראג, אך חשיבותו ההיסטורית רבה. בית הכנסת הזה, כמו כל סיפור יהודי־רוחני, ניצל במרוצת השנים משריפות, פוגרומים, טיהור הגטו היהודי בסוף המאה ה־19, והציל בין קירותיו את חברי הקהילה שמצאו בו מקלט. סידורו הפנימי של אולם התפילה דומה לבית כנסת אורתודוקסי בן־ימינו. בביקורכם בפנים בית הכנסת, הרימו את ראשיכם והביטו בקמרונות המשונים. בעוד שעל פי רוב נהוג לקשט את התקרה בארבע קשתות, בבית הכנסת הוספה קשת חמישית, וזאת כדי להימנע מצורת צלב... עוד מעל לראשיכם תוכלו לראות את "הדגל היהודי". דגל אדום בעל צורת טרפז. ישנן השערות לפיהן מגן הדוד שעל הדגל היה למעשה הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בסמל זה כסימן היכר של העם היהודי. בחלונות הפונים מזרחה (מעל לארון הקודש) תוכלו לראות שתי כתובות עבריות: מעל החלון הימני האותיות שיילת – "שיוויתי יהוה לנגדי תמיד", ומעל החלון השמאלי דלמאע – "דע לפני מי אתה עומד". מימין לארון הקודש תוכלו להבחין בכיסא מהודר, המזכיר מעט "כיסא אליהו". על הכיסא הזה ישב במאה ה־16 רבי יהודה ליווא בן בצלאל, או כפי שנהגו לכנותו תלמידיו מורנו הגדול רבי ליווא או בקיצור המהר"ל. רבי ליווא נחשב לאחד מגדולי ישראל של תחילת הרנסאנס, היה פוסק הלכה, הוגה דעות, פילוסוף ורב הקהילה, אך השאיר את חותמו בדברי הימים בעיקר בזכות אגדה ידועה אחת שעשתה לה כנפיים – הגולם. |המסגרת|הגולם מפראג

בית העלמין היהודי העתיק אפוף אווירת מסתורין וקדושה, ועל פי רוב צינה קרירה נושבת בו בימי קיץ לוהטים. בית־העלמין הנמצא בלב הרובע היהודי, היה למקום מנוחתם של אנשי הקהילה החל מסוף המאה ה־15 ועד לסוף המאה ה־18. שטח בית העלמין היה קבוע אך הוא קלט עוד ועוד נפטרים, ולכן עם השנים הוגבהו המצבות וצופפו, וכך נקברו נפטרים נוספים זה על גבי זה. ההערכה היא שבבית העלמין ישנן כ־12 "קומות" של קברים. כיום ניצבות בבית העלמין כ־12,000 מצבות אבן גלויות בקירוב, אולם יש המעריכים כי מתחת להן מצאו את מנוחתם לא פחות מכ־100,000 איש ואישה. על־פי הדעה המקובלת בית־העלמין היה בשימוש החל מאמצע המאה ה־15 (המצבה העתיקה ביותר שנמצא בו היא של הרב אביגדור קרא שנפטר בשנת 1439), אולם יש המשערים כי תחת המצבות נקברו נפטרים אפילו כ־1000 שנים מוקדם יותר למועד זה.

השעון האסטרונומי המרהיב, פרי יצירתו של האומן יאן זרוּזֶ'ה משנת 1490, הוא סימן ההיכר המפורסם ביותר של העיר, ניצב בחזית בית העירייה הישן שבכיכר המרכזית. יצירת המופת הזו היא אסופה של אסטרונומיה, אסטרולוגיה, מיתולוגיה ומיסטיקה גם יחד, אשר בימי הביניים חיו בערבוביה. השעון שאף לייצג את תנועת השמש והירח מסביב לכדור הארץ, בהתאם להבנה האסטרונומית של אותם ימים. במרכז השעון פועלים שלושה גלגלים המודדים שלושה "סוגי זמן": זמן צ'כי ישן, המתחיל בכל יום בשקיעת השמש; השעה הרגילה מוצגת בספרות הרומיות המוזהבות; ו"זמן בבלי" המחלק את שעות האור ל־12 חלקים שווים. בדיסקה המחולקת לאזור כחול ואזור כתום. אגב, אם תרצו לדעת מה השעה, תוכלו להביט בשעון נורמלי לגמרי שבראש המגדל... לצד השעון מוצגות 4 המידות הרעות: מימין לשעון התאווה המוצגת ע"י הטורקי המניד את ראשו והמוות המיוצג ע"י השלד המצלצל בפעמון ואוחז בשעון חול. משמאל לשעון תאוות הבצע המיוצגת ע"י הסטריוטיפ של היהודי הנודד והגאווה המיוצגת ע"י הדמות המביטה בראי בהתאמה. ההצגה הגדולה מתקיימת כאן בכל שעה עגולה (מ־9 בבוקר ועד 9 בערב) כאשר השלד מצלצל בפעמון, ומוציא לסיור את 12 השליחים הנוצריים בדלתות שמעליו. בסיום המופע – קריאת התרנגול ונקישת השעון בהתאם לשעה.

בית הכנסת פּינקס קרוי על־שם מייסדו בשנת 1479 – רבי פּינקס הורובסקי. בחפירות שבוצעו ביסודות המבנה נתגלו ממצאים היסטוריים קדומים לו ובין היתר מקווה טהרה. כיום משמש בית הכנסת אתר הנצחה ל־77,297 יהודי צ'כוסלובקיה שרוכזו בגטו טֵרֵזִין ונשלחו אל מותם במחנות ההשמדה הנאציים. כמו כן מוצגים כאן גם ציורי ילדים ממחנה הריכוז.

במאה ה־11 ניצב במקום בית־המדרש של הקהילה היהודית הספרדית, שהתקיימה באותם ימים כקהילה נפרדת לחלוטין מזו האשכנזית שמרכזהּ היה בית הכנסת‭ ‬הישן־חדש. לימים התאחדו הקהילות, ובית הכנסת העומד כאן כיום הוא מהמבנים החדשים ביותר של הרובע משנת 1868 ורק מאזכר את שמו של קודמו, אך איננו שייך עוד לקהילה ספרדית נפרדת. עם זאת, בקריצה לאותה קהילה, עוצב בית הכנסת כחיקוי מצועצע של האדריכלות המורית. חלל הפנים של בית־הכנסת מחולק לקומת תפילה לגברים ועזרת נשים בקומה העליונה, ולפחות מן הבחינה החזותית, הוא מהמרהיבים ביותר בין בתי־הכנסת ואולי בפראג כולה, וכולל עיטורים גיאומטריים מרהיבים היוצרים מראה דמוי קטיפה מהודרת. במקום מוצגת תערוכה הסוקרת את תולדות היהודים ברחבי בוהמיה. אם חלל הפנים שבה את ליבכם, כדאי מאוד לבקר גם בבית הכנסת ירושלים שאיננו ממוקם ברובע היהודי, אלא בעיר החדשה, לא רחוק מכיכר‭ ‬וָצלאב.

הכנסייה הבארוקית היפה שבצידה הצפוני של כיכר העיר העתיקה נחנכה במאה ה־18, אולם במקומה עמדה כנסייה לכל הפחות מאז המאה ה־12. הכנסייה לא רק נקראת בשם זהה לכנסיית‭ ‬ניקולאס הקדוש שבמָאלָה סְטְרָאנָה, אלא גם חולקת איתה את אותו סגנון אדריכלי, חזות דומה, ולמעשה אפילו את אותו אדריכל. מומלץ להיכנס פנימה, ולהתרשם מנברשות הענק דמויות הכתר שבאולם התווך, ומציורי התקרה של הכיפה המרכזית המתארים את ניקולאס ובנדיקטוס הקדושים.