קום והתהלך בארץ

הרעיון לסמן את שביל ישראל, שיעבור לאורכה של המדינה כולה, עלה בדעתו של אברהם תמיר ז"ל (1988-1907) בשנות השמונים. בתחילת שנות השבעים אברהם טייל בשביל האפלצ'ים שבארצות הברית, והחוויה גרמה לו לחשוב שגם בישראל ראוי שיסומן שביל ארוך שיעבור מדן ועד אילת. אברהם נפגש לדון ברעיון עם אורי דביר ז"ל (2011-1931), יו"ר הוועדה לשבילי ישראל. אנשי הוועדה עמלו במשך כעשר שנים לסימון השביל בשטח. בשנת 1995 הנשיא עזר ויצמן המנוח חנך את השביל רשמית בלטרון, בנוכחות השר לאיכות הסביבה באותה עת יוסי שריד ואורי דביר יו"ר הוועדה לסימון שבילים. אורכו של השביל באותם ימים היה כ-850 ק"מ.

השביל חדר לתודעה הישראלית, והפך לחוויה שבה מטיילים מתחילים את השביל עם אנשים זרים ומסיימים אותו כידידי נפש. בדרך הם מעלים חוויות מן העבר ואוספים לחיקם חוויות משותפות לשנים רבות. כל אחד והשביל שלו, כל אחד והאופן שבו הוא הולך: בודדים, זוגות, קבוצות של צעירים וצעירים ברוחם, הורים עם ילדיהם, סבתות וסבים עם הנכדים, כולם מטיילים בשביל. אם בעבר השביל שימש לצעירים כהכנה לטרקים בחו"ל, כיום השביל נחשב לטרק לאומי.

בעשור הראשון אחרי חנוכת לא טיילו בו תיירים מחו"ל. בשנת 2008 ראתה אור המהדורה הראשונה של הספר האדום באנגלית. מאז אלפי תיירים מרחבי העולם טיילו בשביל וגילו את השביל בדרכם. שנים ספורות מאוחר יותר מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, סיווג את השביל כאחד מעשרים הטרקים בעלי ערך מוסף - Epic trails, הטובים בעולם . על שני דברים התיירים כותבים: המדבר המדהים ביופיו וישראלים יפים ומכניסי אורחים - מלאכי השביל.

אורכו של שביל ישראל בעת כתיבת שורות אלה כ-1,100 ק"מ, רובם בשטח פתוח, חלק בערים וליד יישובים. השביל אינו משתווה באורכו לשבילי העל האמריקאיים, שביל האפאלאצ'ים, שביל פרשת המים CDT , ושביל הרכס הפסיפי PCT, המתפרשים על פני 5,000-3,500 קילומטרים, אך עדיין מדובר באורך מכובד מאוד. כמה מהקטעים בנגב קשים לפי כל קנה מידה של שביל מסומן גם אם רוב השביל איננו תלול במיוחד או טכני במיוחד. הצירוף של אופי השביל והטמפרטורה הגבוהה-יחסית בארץ מעלים את רמת הקושי. מאז שחנכו את שביל ישראל הוא עבר שינויים רבים מאוד. לא רק השביל השתנה, אלא גם ההבעיות בהן נתקלים ההולכים בו - שלא לדבר על השאלות שהם שואלים. כאשר טיילתי לראשונה (י.ה.) בשביל ב-1999, נתקלתי בערך ברועה צאן בדואי אחד עד למפגש הבלתי-נמנע עם הטיולים השנתיים בדרום. השאלה הכי נפוצה הייתה "למה?", והיא הייתה מעצבנת במיוחד בגלל שחלק מן השואלים לא ראו שום בעיה בטיול של שנתיים בחו"ל, אך חודשיים ויותר נראו להם הרבה יותר מדי זמן בשביל טיול בארץ. זכור לי אותו אחד שהקשה למה אני מטייל את שביל ישראל אם עוד לא הייתי במזרח.

מאז זרמו הרבה מים אפילו בקישון, כמה שקשה להאמין בזה, והשאלות השתנו מאוד. מספר ההולכים על השביל גדל מאוד. קבוצות מאורגנות החלו לטייל בו במקטעים, לפעמים לשם הטיול ולפעמים גם לשם מטרה אחרת. בשנת 2008 יצאה לשביל ישראל קבוצה כדי לקרוא להחזרת החטופים בלבנון וגלעד שליט בעזה מן השבי. מגפת הקורונה העולמית העלתה מאוד את המודעות לשביל ישראל. גם אם מספר ההולכים מקצה לקצה עדיין לא דומה לזה שעל שביל הצליינים בספרד (250,000 בשנה רגילה שאינה מוגדרת כקדושה לנצרות), הרבה יותר אנשים מטיילים בשביל, והרבה יותר סביר שאת ההולך בשביל היום תקדם השאלה "גם אתה?" ולא השאלה "למה". טיול בשביל הפך במידת מה לעניין אופנתי (תבורכנה אופנות שכאלה!), עד שאפילו מוספי תרבות ליושבי-כורסה כבר הקדישו כתבות לשביל ישראל. שלא במפתיע, חלקם התעצלו וכללו ברשימות המקומות היפים בשביל רק מקומות שאפשר להגיע אליהם עם רכב או בהליכה קצרה. הר כרבולת? יוק. נחל גשרון? יוק. אפילו נחל צבעון – יוק (וכמובן: מלטה – יוק! ). אך יש דברים שלא משתנים. מי שהלך בשביל עם מקלות הליכה היה יכול לפגוש בדחן תורן שישאל אותו "אתה עושה סקי"? בזמנו, אחרי שלי ולכמה מהשותפים שלי בטיולים, נמאס מהשאלה הזו, המצאנו בתשובה את ספורט האקסטרים סקי-חול, שבשבילו דרושים המקלות. למרבה הפלא הסתבר לימים שהספורט הזה אכן קיים בכמה ממדינות אפריקה והמפרץ, אם כי בלי מקלות. בכל מקרה, השאלה "למה" היא דווקא שאלה לא רעה, כי בכל-זאת, כדי ללכת כחודשיים ברצף במדינת ישראל, צריך איזו סיבה. ובאמת למה?

יש לא מעט סיבות. בשביל האתגר, כי אתם אוהבים ללכת, בתור הכנה לשבילים ארוכים יותר, כי הוא כאן, כי לפני או אחרי או במקום העיון המעמיק בחלקים שונים של כדור הארץ, מותר לבדוק קודם כל מה יש למדינה שלנו להציע. ואולי מהרבה סיבות אחרות, כי הכל לגיטימי. שביל ישראל מוכיח שיש לנו הרבה מה להציע בתחום מסלולי הטיולים. עם גידול מספר המטיילים בשביל, הנימוק 'כי רבים הולכים' נשמע כמו סיבה סבירה, הגם שצריך יותר מזה כדי להחזיק חודשיים ויותר במסע. השביל משקף היטב את הגיוון שבנופי הארץ. אין בו הרים נישאים, הקניונים הכי עמוקים או המפלים הגבוהים ביותר. למעשה, אין בו מפלים כמעט בכלל, אלא רק אם נקרה שיטפון בדרככם, אך יש בו מכל דבר;‏ יערות הרריים, מישורים, חופי ים חוליים וסלעיים, קטעים עירוניים, ים המלח, מדבר ומכתשים. בשנת 2023 הקצה הצפוני של השביל עלה להר החרמון והנוף הייחודי שלו הצטרף לשביל. בחודש הליכה בשביל חולפים על פני יותר סוגי נוף ושטח לעומת חודשים ארוכים של הליכה בשבילי על בעולם. הנוף משתנה מעונה לעונה. פריחה נהדרת באביב, פריחת החצבים בסוף הקיץ, חבצלות בתחילת הסתיו בחוף ובמדבר, אירוסי היכל מרהיבים ונדידת הציפורים פעמיים בשנה. כל אלה נותנים לחוויה ממד נוסף ומרתק.

השביל עובר בתוך נדבכי היסטוריה, אתרי מורשת קרב, מקומות עם אגדות על גובי מסים טורקיים, מקומות קדושים לבני הדתות השונות, ערים נבטיות, מכרות נחושת עתיקים, חולות צבעוניים ואתרים המשמחים את לבם של חובבי מוסיקה ואמנות. גם אם אתם מטיילים מנוסים, שיוצאים לטיולי מדבר קצרים ברגל וברכב, טיול של חודשיים ויותר הוא מבצע מורכב. אם אתם ללא ניסיון ושואפים להצליח לעבור את מלוא אורכו של השביל, אתם זקוקים למידע ולהכנה נכונים. לא נדרש ניסיון עצום לפני שהולכים את השביל ברציפות, אך נדרש כושר גופני מעל הממוצע. אם אתם יודעים לקראת מה אתם הולכים וכיצד להתכונן, יהיה לכם קל יותר להתמודד עם הקשיים.

אם התחלתם לקרוא את המידע כאן, סיכויי רב שכבר החלטתם, ואתם לא צריכים חיזוק ונימוק מדוע לצאת למסע. מה שתצטרכו זו הדרכה. גם אם אתם מטיילים מנוסים שיוצאים לטיולי מדבר מפעם לפעם, עברתם בגלובוס והקפתם את חצי הכדור הצפוני, טיול של כחודשיים בארץ הוא סיפור שונה. אם אתם ללא ניסיון ושואפים להצליח לטייל בכל השביל ברצף או בקטעים, אתם בוודאות צריכים מידע. בשום פנים אין כוונתנו לומר שנדרש ניסיון עצום לפני שמטיילים בשביל ישראל ברצף. להודות על האמת עבור רב עצום של המטיילים בשביל ברצף, זה טרק ארוך ראשון בחיים. לא ניתן לקום מהספה ולצאת למסע בשביל ישראל. אך כושר של רץ מרתון איננה דרישה מקדימה למסע. אם יודעים לקראת מה הולכים וכיצד להתכונן, הרבה יותר קל להתמודד עם הקשיים.

יש הטוענים שהכנת יתר פוגעת בספונטניות של הטיול. 'ספונטניות' אין פירושה 'אי-ידיעה'. תהיינה לכם מספיק הפתעות בהליכה עצמה גם אם תדעו כמה קילומטרים בדיוק צריך ללכת למקור המים הבא, איזה ציוד כדאי לסחוב ומה יש בדרך. אחרי הכל, אין שום תיאור מילולי שיחליף את החוויות שתצברו או את הנופים שתראו, הרוח שתכה בכם, אויר פסגות או גשם (תלוי בעונה). אם לא תדעו מה ניצב לפניכם, רבים הסיכויים שתיקלעו למצב לא נעים - לאו דווקא מסוכן. כל מי שהמשיך אי פעם קילומטר מיותר של הליכה, רק כדי למצוא את עצמו לקראת לילה באמצע מעלה תלול ובלי שום מקום נוח לישון, יוכל להעיד שמדובר בחוויה מיותרת. שלא לדבר על אי-ידיעת המרחק עד לנקודת המים הבאה, שיכולה להפוך בקלות לתקלה מסוכנת.

הספר האדום של שביל ישראל מתאים גם למטיילי יום ולטיולי משפחות. החלוקה לקטעים קצרים בגירסה הדיגיטלית שלו משקפת זאת. עם זאת הדגש במידע כאן הוא על התרמילאית או התרמילאי - השביליסטים, אלה שסוחבים את כל הציוד שלהם על הגב, ישנים בשטח והולכים את כל השביל או לפחות קטעים ארוכים ממנו. מטיילי יום ומשפחות ימצאו עניין במדריך הירוק שנכתב עבורם . מי שהולך יום אחר יום צריך מידע רב, צריך להגיע מוכן לטיול, וצריך להבין מה עומד בפניו: סוג הקרקע (חשוב במיוחד בחורף אם יש בוץ בדרך), כמה עליות וירידות, מה מקורות מים שיש בחמישים הק"מ הקרובים והאם אפשר לטהר אותם. עלייה שמתאימה גם לילדים כאשר אין להם תיק, נראית אחרת לגמרי אם יש לך חמישה-עשר קילוגרמים על הגב, המונח "עוד מעט נגיע" החביב על כמה מדריכי טיולים, כהגדרת מרחק, הופך לקללה גסה.

מי שמסיים את השביל כולו ברצף או בקטעים, יסכים עם מה שכתב דויד נרונסקי מקבוצת מטיילי "בשביל ישראל" כאשר סיים יום הליכה על הר הכרבולת: "יש אנשים שלא יודעים שאפשר לטייל כך במדבר. מי שהולך שם מחובר חזק לארץ הזאת". אנו נוסיף על דברים אלה, כי מי שמסיים ללכת בשביל מחובר חזק יותר גם לעצמו.
לרכישת הספר האדום של שביל ישראל הקליקו/החליקו כאן